הצטרפות לג'יפלאנט פריים
רישום לקבלת התראות למייל
>> עוד פרשנויות מהירות - בדף האתר בפייסבוק


איך קוברים רוח רפאים? על חייה ומותה של ה"ערביות" - הגדלה / תמונות נוספות  המזרח התיכון
23/2/2016
עם ההגדרה הקולקטיבית והאישית שמתה, אין פלא שהתחושה במרחב סביבנו היא של יאוש ואובדן הדרך. אם המגדיר העל-מדינתי קרס, וכך גם המגדיר המדינתי, והם נותרו עם מגדירים עדתיים ושבטיים כמו לפני מאה שנים ויותר, מה נשאר? ולאן הולכים הערבים? לא עוד "האיחוד הערבי", אז צועדים אל "האיחוד האירופי".

 איך קוברים רוח רפאים? על חייה ומותה של ה"ערביות"


מאת ד"ר גיא בכור
 

טרגדיה בת מאה שנים בדיוק (סייקס-פיקו, 1916-2016), שתחילתה דמיון וסופה דמיון, שתחילתה ניצול ונקם, וסופה ניצול ונקם נגדיים. תפוז גדול שסחט גופנית ורגשית את הכלואים בתוכו, ועכשיו הכלואים בתוכו סוחטים אותו באותה צורה. הוא היה מיכני בראשיתו, ומיכני בסופו. זהו הסיפור על המצאת הערביות, ועל מותה.

אוטופיה שהתבררה כדיסטופיה, שראשיתה אלימה וכך גם סופה.  הערביות כלאה את תושביה, ועכשיו הם כולאים אותה. נקמות ושילמים.

 

(פתיחה): מולדתי האהובה, הלאום הפן-ערבי הגדול,

יום אחר יום גדלה תהילתה.

ניצחונותיה לכל אורך חייה,

הו מולדתי, הגדלה והמשתחררת,

ווטני, ווטני.

 

פיסגת "הליגה הערבית" היתה אמורה להתכנס במרוקו בחודש אפריל. אך השבוע הפתיעה מרוקו שהיא חוזרת בה, ולא תסכים לארח את פסגת "הפלגנות". "לא נעמיד פנים כאילו אנחנו מאוחדים". אז מי יארח את הפסגה הערבית (מונח שפעם, לא להאמין, היו שתלו בו אצלנו תקוות גדולות). את המדינות "השיעיות" בפועל סילקו, כלומר תימן, עיראק, סוריה ולבנון. מצרים עסוקה בקיום שלה, ירדן בחרדות, לוב מתה, מרוקו ברחה, אלג'יריה רועדת מדאעש, תוניס מלקקת את פצעי הכלכלה שמתה, סעודיה עסוקה בלחימה, ומדינות המפרץ מבוהלות. אז איפה יקיימו את הפסגה? חשבו וחשבו, חיפשו וחיפשו, ומצאו. המקום הרחוק ביותר שאפשר לחשוב עליו. הפסגה הערבית תתקיים במאוריטניה, מדינת יצוא העבדים.

כך נולד ומת רעיון "הליגה הערבית", כאשר רק בכירים בודדים טורחים בכלל להתייחס אליו. גם רעיון הפן-ערביות נולד, ומת כבר מזמן, אך טרם נקבר, כי אין בעצם מה לקבור. איך קוברים רוח רפאים?

 

(עולה מיכנית הזמר עבד אלחלים חאפז):

ארצי, האוצר שלי, ליבי אוהב אותך,

ארצי, הו מולדת העם הערבי.

זו שאני קורא לך לאיחוד הגדול,

לאחר שראיתי את יפי המהפכה (1952),

את גדולה, גדולה, גדולה,

והרבה יותר מזה,

מעומק הקיום והנצח,

יא ווטני.


בעוד האמריקנים הוזים על איזו אחדות סונית-שיעית מחודשת, "העולם הערבי" הפך לעולם סוני, שאין לו עוד קשרים עם העולם השיעי, ויעיד על כך הבוז בו ביטלה השבוע סעודיה את מתנת שלושת מליארדי הדולרים ללבנון, לרכש צבאי. מלתחילה זה היה לא הגיוני, האמריקנים ביקשו, אבל עכשיו לבנון היא חלק מן הציר השיעי, ולכן אין לה עוד שום לגיטימציה אצל הסעודים. זה לא החשש שהנשק יזלוג לחיזבאללה, אלא זהותה של לבנון, שנמצאת תחת חסות האיראנים. זה אומר שסעודיה תעזור עכשיו למורדים הסונים בסוריה להתפרץ לתוך לבנון, ולהילחם מבפנים נגד חיזבאללה. עד כדי כך גדולה המשטמה. מובן שלא יגידו זאת בקול רם. באיזור הזה טובים בשירי תהילה ותעמולה, כשהסכינים נשלפות בין השורות.

ואיפה "הפלסטינים"? נתקעו בין שני העולמות, לא לפה ולא לפה. חבורת אבו מאזן נשבעה אמונים לסעודים (שמממנת אותם), אך חמאס והג'יהאד נשבעו אימונים לאיראן (שמממנת אותם). כך הפך התהום "הפלסטיני" לבולען.

הערביות כבר מזוהה באופן בלעדי עם הסוניות, כשבעצם הסוניות כבר טורפת את הערביות. שימו לב שבשיר הערביות חיסלה את האסלאם, שאינו מופיע אפילו פעם אחת. עכשיו האסלאם חיסל את השיר.

 

(עולה מיכנית הזמרת סבאח):

תפארת יפיפייה, אוצר ליבנו,

הניצחון כה יפה, כתר דגלנו.

אחדות (ערבית) יפה. הו, ליגת עמינו,

מנגינה כה יפה בחיינו,

נעימה שמחה בין האוקיינוסים,

בין מראקש לבחריין,

בתימן, דמשק וג'דה,

אותה מוזיקה לאחדות היפה ביותר,

אחדות כל העם הערבי.

 

מהי בעצם "ערביות", ואיך היא נקבעה? האם על פי דת האסלאם? אך יש גם נוצרים ערבים. ואולי לפי האתניות? אך יש גם ערבים כהי עור, ויש מדינות כמו מאוריטניה, איי קומורו או סודן שהן חברות בליגה הערבית. ואולי לפי השפה הערבית? אך במאוריטניה או באיי קומורו לא מדברים ערבית, ובכל זאת הם חברים בליגה הערבית. ומה עם צאצאי הערבים באירופה? ערבית הם לא יודעים, אז הם אינם ערבים? וישראלי שלומד ערבית, הופך לערבי?

ואולי המורשת המשותפת? אז זהו, שאין כזו. לכל פינה במרחב הזה מורשת דתית ועדתית שונה, ותשאלו את הסורים, או את דאעש. האם המארונים ערבים? והדרוזים, או להבדיל ג'בהת אלנוסרה או דאעש? ולמי בעצם זה בכלל אכפת עוד.

עכשיו אנו מבינים, מעולם לא היתה הגדרה לערביות, כי מעולם לא היתה ערביות כזו. ולכן אין גם מה לקבור, כי זהו ריק אחד גדול.

  

(עולה מיכנית הזמרת פאידה כאמל):

נגן על הפן-ערביות היפה שלנו,

עם נרות מונחים סביבנו,

גן צוחק לחבריה,

וגהינום נוקם לאויביה.

ראו את ביירות לאחר התוקפנות,

איפה הקולוניאליזם והעריצות,

גבר העם וכוחו התעצם,

ופורט סעיד חזרה לסיפוריה,

ניצחון וחיים לעם הערבי.
 


והנה הוא, ההמנון הבלתי רשמי של המצאת "הערביות", משנת 1960, שיא האחדות הפן-ערבית הגדולה, לאחר המהפכה הצבאית של 1952 במצרים והפלת המלך, וכמובן הקמת "הרפובליקה הערבית המאוחדת", והאחדות המפוברקת עם סוריה. את היהודים ואת הזרים שלהם המצרים כבר טיהרו בשלב הזה, למען איזה "סערוב" (הפיכה לערבי).

מה עשה גמאל עבד אלנאצר כאן? לקח את הכוכבים הגדולים ביותר של הזמר המצרי מתקופת המלוכה, והמציא דרכם את "הפן ערביות", בחסותו כמובן. והם ענקים באמת, וכך המוזיקה הגאונית כולה. הנה מלחין השיר, והזמר המהולל מוחמד עבד אלווהאב מנצח באופן כמעט רובוטי (10:28) על המזמור, שאין בו אפילו מילה אחת של אמת.

צפיתי בסרטון לראשונה בקהיר בשנת 1982, כאשר הטלוויזיה המצרית הקרינה אותו ללא סוף, לרגל החזרת סיני, ושוב ב 1989, עם "חזרת טאבה". רווחים למצרים, שהוצגו כרווחים לאיזו "אומה ערבית" מדומיינת. השיר מוגדר כ"אופרטה", וכלי הנגינה בו מערביים, עם סולמות מזרחיים, עוד חידוש של "הערביות".

לשיר הזה יש כרגע ביוטיוב כמעט שלושה מליון צופים. כמה אירוני שדווקא אנחנו נעביר אותו את סף השלושה מליון. נוסטלגיה וצעידה במדים (באיזור הזה, צעידה חגיגית בקצב המארש נותנת תחושה שהפנטזיה אמיתית). המקום האחרון בו עדיין חייה אותה ישות "ערבית" מדומיינת, היא דווקא במוחם הקודח של כמה ישראלים.

התרגום החופשי של מילות השיר הוא שלי.

נשף המסיכות של לילה, והואלס האחרון במצרים

לקרוא ברצף את מאמרי האתר על מצרים



מי שהמציא את הערביות היו "מדינות הטבעת", כלומר אלה שסבבו אותנו, והמציאו את תיאוריות המהפיכות הפן-ערביות הגדולות, שנועדו להשליט את כל האחרים, תחת שלטונן. "סוריה הגדולה", "מצרים של הסוציאליזם הערבי" ו"הנאצריזם" (השבוע הלך לעולמו אידאולוג הנאצריזם, האייקון האנטי-ישראלי מוחמד חסנין הייכל), "הבעת' הערבי", "המפלגה הסורית החברתית", "לבנון הרב תרבותית", או "המרד הערבי הגדול של ההאשמים". כל אלה היו יצירים אידיאולוגיים מומצאים. כל אחד דיבר על "ערבים", והתכוון לשלטון של עצמו.

לצפות ברצף בקריקטורות של מושיק גולסט

מאמרים קצרים של ד"ר גיא בכור

הדרך הטובה, האישית והמהירה ביותר לדעת מתי עולים מאמרים באתר היא להירשם כאן, ולקבל התראה למייל האישי. הנרשמים קוראים ראשונים. אפשר גם לשלוח את המאמר הזה לחברים. יש כפתור לשם כך, בתחתית המאמר.

ח ד ש: כאשר אתם נכנסים לצפות באתר דרך הסלולארי, ניתן לשתף משם בקלות את המאמר בפייסבוק, בווטסאפ ובמייל



בהמצאת "הערביות" היו הנוצרים שותפים מוליכים. בהיותם לא-מוסלמים, הם חיפשו מגדיר שיאפשר להם להשתלב, וזו הערביות. גם הם "ערבים", וכך היה עם מיעוטים אחרים. כך קמה הפיקציה הסורית, שכולנו "ערבים". הרי איך קראו ל"הר הדרוזים" ("ג'בל א-דרוז"). במשטר משפחת אלאסד? "הר הערבים" ("ג'בל אלערב"). אצלנו אין עדות, דתות ומיעוטים, כולם "ערבים" (הנוצרי מישל עפלק המציא את מפלגת הפן-ערביות, הבעת', עדיין מפלגתו של אסד). אבל התפוז הלך והרקיב, וגם הנוצרים כבר טוהרו מן המרחב "הערבי". כמה אירוני, המקום היחיד בו הם עדיין משגשגים ומתרבים הוא בישראל.

כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום (מאז שנת 2008), וממשיכים קדימה לתקופה הנוספת. חשבונית מס נשלחת לכל נרשם. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם - כ א ן.


בל"ד לא ראתה את עצמה מפלגה "פלסטינית". המנהיג הנוצרי שלה, עזמי בשארה, תמיד טען שאין בכלל עם פלסטיני. היא ראתה את עצמה כמפלגה "ערבית",ולכן העריצה את בשאר אלאסד. אך הזהות הערבית כבר לא קיימת, ומה שנשאר זה להצטרף בשקט אל העם המומצא. ועל מה יושבת בל"ד? על המפלגה הקומוניסטית הערבית, שרבים מבכיריה היו נוצרים, כמובן. "ערבים".

"הערביות" הפכה למפלט למי שאין לו הגדרה; ברירת מחדל. למשל, המשורר סמיח אלקאסם, שכבר הלך לעולמו. הוא היה דרוזי ישראלי, שתי הגדרות שאי אפשר להשמיע במרחב המזרח התיכוני הכללי. אז הוא הוצג כ"משורר ערבי". אבל עכשיו גם זה כבר נעלם.

אחר כך שקעו מדינות הטבעת, ועלה כוחן של מדינות המפרץ, שבזכות הכסף שלהן רצו הפעם הן להכפיף את כל האחרים תחת חסותן "הערבית". אך הכסף מתחיל לאזול, נפט יש כבר לרבים, וכוח הפטרודולרים קורס לנגד עינינו. הערביות ככלי שליטה – הפכה מיותרת.

(עולה מיכנית הזמרת שאדיה, לימים פגשתי אותה במצרים, והצטלמתי איתה):

מולדתי, המולדת היקרה בעולם,

מולדתי מצודת החירות.

הבונה את התקווה, והורסת את העבדות.

הקול, קולך חופשי וערבי.

מבנך מפלדה, לא מזרח ולא מערב,

חולותייך ככחל לעיני,

ומשבי הרוח שלך כבושם לאפי.

את אהובתי, מולדתי הערבית.


ישראל היתה הוו עליו נתלה הפסיפס האדיר והמבוהל הזה: יש רק מכנה משותף אחד לכל "הערבים", וזו השנאה לישראל. דרכה אפשר היה לנתב את כולם לנתיב המדומיין, לאותו "ארמון חלומות של הערבים" (שהמציאו תומס אדוארד לורנס, "לורנס איש ערב", בספרו "שבעת עמודי החוכמה", וגרטרוד בל). המלחמות נגדה, המאבק "התרבותי", "ההתנגדות", דילמת השלום. "הערביות" המציאה איזו "ישראל" מדומיינת כמוה, מרושעת, אכזרית וחייתית, כדי שאפשר יהיה לשנוא אותה לעד. הרי בלעדיה אין "ערביות".

לפני שתמשיכו במאמר, האם הצטרפתם כבר למועדון ג'יפלאנט בפייסבוק? יש בו פרשנויות מהירות של ד"ר גיא בכור, שלא תמיד מופיעות באתר:


אך בשנות התשעים ואילך ישראל הפסיקה להסעיר את "הערבים", וקשה היה כבר להסתיר באמצעותה את הצרות שלהם, עד הקריסה. הדבק – הפסיק להדביק, ומה שנשאר זה "האביב הערבי", שלא היה לא אביב, ולא ערבי.

הסחת הדעת המוחלטת – הפסיקה להסיח את הדעת. ההיפך, היא הפכה לאות ולמופת כיצד יש לחיות נכון, ואסון לשליטים.


(עולה מיכנית הזמרת "וורדה האלג'יראית"):

מולדתי, מהפכה על האימפריאליזם שלהם,

אלג'יר שלך הרסה אותם באש,

הלוואי ונמות כולנו מות קדושים עבורך.

סלעי הרינו יחריבו אותם,

סוף האימפריאליזם בידינו,

זמנו פס מן העולם.

לא באלג'יר ולא בעומאן,

המהפכה תגבר על העריצות,

את מולדתי, הדופק של העם הערבי.


למה זה קרס? המזרח התיכון יושב כבר 5,000 שנים על ציר שיש לו שני קטבים: מסופוטמיה, כיום עיראק, ועמק הנילוס, מצרים. אך האמריקנים הפילו אישית גם את סדאם חוסין (מנהיג הערביות הסונית) וגם את חוסני מובארק (מנהיג הערביות הסונית), והציר נשבר, ללא תקנה.

מות הערביות מזוהה עם בגידת האמריקנים, שהחריבו את הציר הסוני, ובעצם את ה"עולם הערבי". המרחב הסוני חש שעכשיו האמריקנים והרוסים רוצים לכפות עליו את שלטון השיעים, גם בסוריה וגם בתימן, וכמובן באיראן. הוא לא יסכים לכך בשום אופן. לא על סוריה הוא מקונן, אלא על עצמו.

אז מי הרג את הערביות? באיזור הזה תמיד יאשימו אחרים. אך במיכניקה של כוחות אפלים, שאינם שולטים בעצמם, הערביות הרגה את עצמה.

(עולה הזמרת "נג'את הקטנה"):

מולדתי, גן עדן אנושי רב חסד,

על תהילתה וקיסמה,

בתום המלחמות נחזור עם רכושך,

סכר (אסואן) וקח מטובו,

צור, זרע ובנה במהפכה,

לעבוד אותה בליבנו.

מולדת הריבונות,

מולדת הגאווה, מולדתי הערבית.




הכל מוצג כאמת, והוא שקר; והשקר היה האמת; הכל היה, וכאילו לא היה מעולם; ומי שמאמין, רק יתאכזב. שקרים, הולכת שולל, צל של איזו פעולה מיכנית שהיתה, ואיננה עוד, עד לקריסה.

סוריה היתה פרי הערביות הגדול, והתפרקותה היא ההמחשה המדהימה ביותר להתפוצצות התפוז.


עם ההגדרה הקולקטיבית והאישית שמתה, אין פלא שהתחושה במרחב סביבנו היא של יאוש ואובדן הדרך. אם המגדיר העל-מדינתי קרס, וכך גם המגדיר המדינתי, והם נותרו עם מגדירים עדתיים ושבטיים, כמו לפני מאה שנים ויותר, מה נשאר? "מתי יכריזו הערבים על מותם?" שאל כבר בשנות הששים המשורר (הסורי) ניזאר קבאני. עכשיו, הם מכריזים על מותם, ובורחים לאירופה, בדיוק כפי שברח גם קבאני עצמו. אם הכל מת, אז נתחיל הכל מחדש במקום חדש, עם הזיה חדשה; ואם "האיחוד הערבי" כשל, אז נתנחם ב"איחוד האירופי", עליו הם שרים עכשיו, כשלהם:

(חוזר עבד אלחלים חאפז):

מולדתי, רבת הניצחונות,

חייך חיי תהילה.

בפלסטין*, ובדרום הנוקם,

נשלים את חירותך.

מולדת שמגינה, ולא מאיימת,

ששומרת על מה שהוא נצחי.

מולדת התהילה, הו מולדתי הערבית.


*(השיר הוא משנת 1960, במילה "פלסטין" הכוונה היא אלינו, ישראל הצעירה, שאותה צריך להעיף, כדי להשלים את "הערביות". "הפלסטינים" יומצאו ארבע שנים אחר כך, בשנת 1964, גם כן בידי המצרים).

כדי להנות מן המאמרים המיוחדים של האתר, כדאי להצטרף אל מועדון Gplanet Prime. המינוי הינו לחצי שנה או לשנה. במסגרת המינוי קוראים את כל המאמרים הסגורים שפורסמו עד היום, וממשיכים קדימה לתקופה נוספת. ניתן לקרוא את תנאי הרישום ולהירשם - כ א ן.

אני מבקש באופן אישי, מכל מי שכבר חבר במועדון Gplanet Prime, והמנוי שלו הסתיים, לחדש אותו. כדי לחדש את המינוי יש להכנס לקטגוריית "לחידוש מנוי קיים לחץ כאן", או -
כ א ן.

אם ברצונכם לשלוח את המאמר הזה לחברים, עושים זאת באמצעות הכפתור "המלץ לחבר", בדף הזה, למטה.

למבקשים לקבל התראות על כל מאמר חדש שעולה ישירות אל המייל האישי, עושים זאת -
כ א ן.